יעל התלוננה בכל יום על כך שהבית מבולגן, היא כעסה על ההורים, על האחים ועל האחיינים.
אין יום שעבר ללא כעס וביקורת מצדה. כל הניסיונות להסביר לה שהבית בסדר גמור עלו בתהו.
יום אחד החליט אביה להמחיש לה שהבעיה היא לא בבית אלא בה.
הוא ביקש ממנה לסדר את חדרה, לאחר שעשתה כן, הוא נכנס ושאל: האם עכשיו החדר נחשב מסודר מבחינתך? כן! ענתה יעל.
האב ניגש לשולחן הכתיבה הזיז את אחד העפרונות מעט, ושאל: האם עדיין החדר נחשב מסודר מבחינתך? לא! ענתה יעל בנחרצות, עכשיו בלגנת אותו!
אני מבין אמר האב. לתפיסתך יש רק דרך אחת "לסדר" ומיליוני דרכים לאי סדר, לא פלא שתמיד הבית נראה לך לא מסודר….
אם אנו מרבים להיפגע, להתלונן, לכעוס וכו' עלינו להבין שיתכן מאוד והבעיה היא בנו.
אם יש בנו גאווה אנו נאשים את הסביבה שהיא לא מכבדת, אם אנו אסטניסטים נאשים את כולם על חוסר ניקיון, אם אנו לחוצים נאשים את כולם שהם מאוד מלחיצים, אם אנו חייבים להיות מושלמים נכעס על כל ביקורת או משפט שנשמע עבורנו כביקורת.
ואני מצטער לבשר אך אף אחד מאיתנו לא יצליח לשנות את כולם, כי עולם כמנהגו נוהג ואם לא נדע לקבל את המציאות ולהסיר את "המום" שבנו, לעולם לא נמצא מנוח.
את ההלכה הקובעת "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו" (הכהן לא יכול לראות ולדון את הנגעים שבאו עליו).
דרש הבעש"ט בצורה הבאה: כל הנגעים שרואה אדם בחוץ – מנגעי עצמו הם נובעים.
ועל כן, אותם נגעים שאנו רואים בחוץ באופן תדיר, מלמדים על עצמנו יותר ממה שהם מלמדים על הסביבה.
ודי בכך שנתקן את עצמנו!
