ברגעים אלו ממש נמצאת יונה גדולה על סף חלון גבוה שבתוך ביתי.
היא עומדת שם כבר מאתמול מתבוננות על השמים דרך החלון ולא זזה משם למרות ניסיונותיי הרבים (והכושלים).
מדוע היא מתעקשת להישאר שם?
היא רואה משם את השמים והיא בטוחה שזה המקום "הבטוח" "והנכון" עבורה.
ולמרות שהיא כבר מבינה שהחלון הוא דרך ללא מוצא, ולמרות שהמקום הזה כבר ממש לא נוח עבורה (מאחר ואנו מנסים להבריח אותה משם כל כמה רגעים) היא מתעקשת להישאר שם.
כנראה שהיא תצא משם רק אם נצליח להביא אותה למצב שממש אבל ממש לא יהיה לה נוח.
יש בכך קצת אכזריות, אך האכזריות היותר גדולה היא לתת לה להישאר שם רעבה.
הסיפור של היונה זהו גם הסיפור שלנו, שאנו מתרגלים למקום מסוים אנו עושים הכל בכדי להישאר באותו מקום ולקוות שהדברים ישתנו לטובה, אך רק שלא יבקשו מאתנו לשנות ולהשתנות.
ואם משמים חומלים עלינו, אז מכאיבים לנו יותר עד לכאב בלתי נסבל שיביא אותנו לשחרר את המקום הישן ולחפש את הדרך החדשה והטובה.
זהו המנגנון שהוציא אותנו ממצרים, מאירופה ומוציא כל אחד מאתנו ממקום בו הוא לא צריך להיות למקום הנכון עבורו.
המסר האופטימי הוא – שתוכו של הכאב רצוף אהבה, ושככל שנדע לשחרר כך לא נצטרך לסבול כל כך.
