הלבנה שחזרה
היו היה איש אשר החליט שכל מי שיכעיס אותו הוא ישליך לעברו לבנה.
שיטה קצת פרימיטיבית אך הייתה נראית כיעילה למדי.
בדרך פגש האיש אדם שתלטן שהתחצף אליו. נאמן להחלטתו זרק עליו את הלבנה.
לא זכור אם פגע או לא פגע, העניין הוא שהחיפוש אחר הלבנה עייף אותו והכעיס אותו עד מאוד. לכן הוא החליט מעכשיו לקשור לה חבל באורך מטר וחצי בכדי שהלבנה לא תתרחק יותר מידי.
בפעם הבאה שמישהו הכעיס אותו, הוא זרק את הלבנה וגילה שהחבל קצר מידי והנו מסתבך ומתפתל סביב הלבנה דבר שעוד פעם הכעיס אותו.
לכן חשב האיש על פתרון שלישי, לקשור ללבנה קפיץ כך שתחזור בכוחות עצמה.
כשיצא לרחוב והתרגז על מישהו זרק עליו את הלבנה אך החטיא את המטרה והלבנה חזרה ופגעה בראשו שלו.
הוא שוב ניסה והלבנה שוב פגעה בראשו.
בפעם השלישית זה קרה שוב מהערכת מרחק שגויה ובפעם הרביעית מאחר וזרק לפני הזמן.
מעולם לא נודע האם האיש הצליח לפגוע במישהו עם הלבנה, דבר אחד בטוח, בכל זריקה הוא מצא את עצמו יותר כעוס ויותר כאוב…
שאנו כועסים על מישהו –אנו אלו שבראש ובראשונה מתפעלים ונפגעים מהכעס. יתרה מכך, לרוב האדם השני בכלל לא מודע לכך שאנו כועסים עליו, כך שרק אנו נפגעים מהכעס.
הכעס כמו כל מידה בנפש הנו ככדור שלג שהולך וגדל, ועל כן, מי שכבר התרגל לכעוס קשה לו עד מאוד להפסיק, לכן מומלץ מראש להתרחק ממידה זו:
"הכעס מדה רעה היא עד למאוד וראוי ואדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו עד דבר שראוי לכעוס עליו" (רמב"ם).
אפשר לכל הפחות ללמד את עצמנו לא לכעוס כלל ביום השבת – לקבל החלטה שביום זה לא כועסים לא משנה מה יקרה או יתרחש, ומתוך כך נלמד את עצמנו לשלוט ברגש קשה זה.
"יום השבת צריך להיות כולו בחן ובחסד ובשלום ובאהבה רבה … וכבר נתנו סימנים "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" הוא אש המחלוקת וחימום הכעס" (של"ה).
