פרשת נח
נח מקבל "ציווי" לצאת מהתיבה ("צא מהתיבה"), ולא ברור מדוע, שהרי ברור שהוא יצא ברגע שיתאפשר לו, התיבה שמצופה בזפת (מבית ומחוץ), מלאה בחיות וללא חלונות אינה מקום נעים לשהות בו בלשון המעטה.
אלא שיש כאן רמז לתופעה אנושית ידועה והיא להתרגל למציאות בה אנו חיים גם שהיא לא טובה ולא נוחה.
ההרגל הוא כמו ביצה טובענית, אנו שוקעים לתוכו ומתקשים מאוד לצאת ממנו, וככל שאנו שוקעים כך הקושי לצאת גדל.
אז מה עושים?
בכדי לצאת מביצה טובענית צריך חפץ קשיח לאחוז בו ונחישות לעשות הכל בכדי לצאת.
וכך גם היציאה ממציאות לא טובה שהתרגלנו אליה, עלינו לקבל החלטה נחושה לצאת ממנה.
אם נרחם על עצמנו ונאמר לעצמנו (בשיח הפנימי) מילים מלטפות כגון: "טוב", "כדאי", "מומלץ", "צריך" לעשות שינוי – לא נצליח לעשות שינוי.
"כל-זמן שיאמר לעצמו שלום שלום, ורק בנועם לבד ילך … הוא קרוב אל המכשול" (הרב קוק, מוסר אביך ב, א)
בכדי לעשות שינוי עלינו לקבל החלטה נחושה וחד משמעית, לברר ולומר לעצמנו "שחייבים" לעשות שינוי.
"ומכלל מדת הגבורה הוא, שכל דבר שכבר הסכים בנפשו שצריך להשתדל בו מצד חובת שלמותו, תהיה ההסכמה חזקה אצלו ולא יקוץ בכל פרטיה הרבים וגבורת נפשו תדריכהו". (שם ג, א)
שיח של 'חובה' ו'ציווי' הנובע מתוך החלטה נחושה, יוציא אותנו מהביצה הטובענית, ולאחר שנחוש את השחרור והדרור ממנה היא פשוט תוזנח לטובת מציאות טובה ממנה. כמו אדם שיוצא מחדר סגור, חנוק ומסריח לאוויר הפתוח ומגלה כמה נורא היה בחדר.
למעשה:
מומלץ לערוך רשימה של כל "המחירים" שאנו משלמים, שילמנו ועוד נשלם על ההרגל ממנו אנו רוצים להיגמל ורשימה נוספת של "הרווחים" שיולדו בחיינו מהשינוי.
ולאחר שהבנו כמה ההרגל פוגע בנו ועד כמה אנו חייבים לעשות שינוי – לקבל החלטה נחושה ולשנות את השיח הפנימי, משיח מתלבט לשיח החלטי וחד משמעי.
שבת שלום ומבורך!
