ברור לכל אדם שלא ניתן לאהוב אדם אחר (שאינו בן משפחה), כמו שאנו אוהבים את עצמנו.
אם כן, כיצד יתכן שהתורה מצווה אותנו – כל אחד מאיתנו ולא רק יחידי סגולה – על "ואהבת לרעך כמוך"?
כיצד ניתן לצוות אותנו לאהוב, כל אחד ברחוב, כפי שאנו אוהבים את עצמנו?
בשביל לענות על כך, צריך להבין שיש סוגים שונים של אהבה.
אחד מסוגי האהבה היא " חמלה ", ועל כך מצווה אותנו התורה.
וכפי שאמר הלל לאותו גר שרצה ללמוד את כל התורה על רגל אחת – 'מה ששנוא עלייך אל תעשה לחבריך'.
כלומר, בלשון חיוב, תחמול על כל אדם כפי שאתה חומל על עצמך, וזה אפשרי – אך רק אם אנו חומלים גם על עצמנו.
אם אנו לא אוהבים או חומלים על עצמנו –
כנראה שלא רק שלא נחמול על אחרים, אלא אף נמצא בנו נטייה להתאכזר לאחרים, זה יכול לבוא לידי ביטוי ברגשות של כעס ושנאה / בלגלוג / ציניות / בלשון הרע או ממש במעשה.
היחס שלנו כלפי הזולת הוא שיקוף מאוד טוב של היחס שלנו כלפי עצמנו.
בכדי לחמול, לאהוב ולפתח אמפתיה כלפי הזולת, אנו חייבים קודם כל לפתח רגשות אלו בתוכנו פנימה.
כי רק מה שיש בפנים יכול לצאת החוצה.
אז אם גילתם שחסרה בכם חמלה כדאי לפתח אותה.
