"כל הדוחק את השעה – השעה דוחקתו"
אחת התובנות שהביאה לי רוגע בתקופה לחוצה בחיי בה למדתי לתואר ראשון במקביל ללימודי הרבנות ולגידול ילדים, היא ההבנה שאני לא יכול להשיג את כל מה שאני רוצה ובצורה שאני רוצה – מבחינה לימודית.
למוח יש קצב עיכול מסוים, הוא זקוק להפסקות ולא ניתן להאיץ בו יתר על המידה.
כך לדוגמא, הבנתי שאני לא יכול ללמוד את כל החומר למבחן ביום אחד, להיות מרוכז יתר על שעתיים רצופות, ללמוד כראוי לשני מבחנים במקביל וכדומה.
ולכן ויתרתי – לא על התואר, לא על הרבנות ולא על מה שבכוחי לעשות, אלא רק על מה שאין בכוחי.
שהייתי צריך הפסקה – הפסקתי, גם אם הזמן קצר והמלאכה מרובה.
שלא יכולתי לזכור את כל החומר – בררתי על מה לוותר.
לא למדתי לשני מבחנים במקביל והקפדתי לישון רגיל.
בפועל וויתרתי רק על הלחץ לעשות מה שלא יכולתי לעשות.
בזכות כך, הצלחתי לעבור ארבע שנים עם הרבה לחץ בריא מעט לחץ מיותר – וציונים שאפשרו לי להמשיך לתואר השני.
כמו שזה נכון בפן הלימודי – הקוגניטיבי, כך זה נכון גם בפן המוסרי – הנפשי.
גם לנפש יש את הקצב שלה ולא ניתן להאיץ בה יתר על המידה.
הציפייה שכל המידות יתיישרו בבת אחת, ושכל תובנה תחלחל מיד לנפש – רק מכניסה אותנו ללחץ מיותר ולתסכול.
טוב לשאוף גבוהה אך לא במהירות ובגובה שמכניס הרבה לחץ לחיינו.
זו הסיבה (לדברי הרבי מלובביץ) שאת ספירת העומר סופרים רגיל ולא בספירה לאחור. מאחר וספירה לאחור היא ביטוי של לחץ, של הרצון "להגיע כבר" לקו הסיום, ובכל הקשור להתפתחות נפשי – מוסרית (תיקון המידות לצורך קבלת התורה) הלחץ הזה הוא לא נכון, לא במקום ולא מועיל.
לסיכום, יש לפתח מודעות לרגש ולדרישות שלנו מעצמנו מהן הרגש נובע.
במידה ואנו מרגישים לחץ מעייף ומתסכל צריך להתאים את את רף הדרישה לרף היכולת.
החיים הם לא "ספרינט" של מאה מטר, ולכן מומלץ להוריד את רף הלחץ ולשמור אנרגיה להמשך.
