צורה נוספת של הכללת יתר עליה כתבנו בשבוע שעבר היא – צורת חשיבה "כפייתית" במסגרתה אנו מייחסים לרצונות מסוימים חשיבות מוגזמת, כאילו מדובר, בכלל ביולוגי – בחוק טבע.
בפועל מעט מאוד דברים אנו באמת "חייבים" לעשות, בניהם לנשום, לאכול ולשתות.
רוב הדברים הם העדפות, בחירות ורצונות ויתכן מאוד שגם כדאי להתייחס אליהם ככאלו.
החשיבה הכפייתית באה לידי ביטוי במשפטים כגון: "אני חייב להצליח", "אני מוכרח לקחת את הילדים ל…" "בכדי להצליח בחיים חייבים לעבוד קשה", "אין ברירה", " אי אפשר לחיות ככה" וכו'.
הלכה למעשה, המציאות היא הרבה יותר סלחנית וגמישה ממה שאנו חושבים.
הורה יכול לחשוב שהוא "חייב" לתפקד בצורה מסוימת על מנת שילדיו יגדלו כראוי. בעוד במציאות הרבה ילדים גדלים לתפארת גם אצל הורים לא מושלמים.
אדם יכול לחשוב "שאסור" לו להיכשל, כי "לא תהיה אפשרות שנייה", בעוד במציאות תמיד קיימות אפשרויות חדשות ונוספות.
מה יקרה אם נשנה את השיח הכפייתי, ובמקום לומר "אני חייב/ת להיות קשוב/ה", "אני רוצה להיות קשוב/ה", במקום "אני חייב/ת להתאמץ" "אני בוחר/ת לעשות מאמץ".
במקום "טעות היא כישלון שחייבים להימנע ממנו" "לטעות זה טבעי, ומותר לי לטעות".
אם זה מרגיש לכם טוב יותר ויש בכך בכדי להגביר אצלכם את המוטיבציה – תוכלו פשוט לאמץ זאת, לשנות את השיח הפנימי.
יתכן וישנם תחומים בהם השיח הכפייתי יתרום יותר למוטיבציה שלכם, אך באופן כללי, וכפי שסבר הפסיכולוג הנודע אלפרד אדלר, תפיסת מציאות משוחררת יותר שפותחות אפשריות – מאפשרת הוויה נפשית בריאה יותר.
אתם לא חייבים לאמץ את הגישה הזו, זה רק טוב, כדאי ומומלץ ליישם אותה 🙂
בברכה,
יוגב שמחון
טיפול והתפתחות אישית בגישה יהודית
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ, לקבלת מסר שבועי לחצו כאן:
