הילדים שלי הם הפחדנים הגדולים ביותר מרופא שיניים,
הם לא נותנים לאף רופא לטפל בהם.
אך הדר בשונה מכולם הייתה אמיצה ולפני כחודשיים התיישבה לטיפול שורש.
הטיפול לא עבר חלק היא בכתה, אך ברוך השם הטיפול הסתיים.
לפני שבועיים חזרנו לסתימה רגילה. אך הפעם הדר לא נתנה לרופא לטפל בה, וזאת למרות שהסברתי לה שמדובר בטיפול קטן ודאגתי לדרבן אותה ולפרגן לה על אומץ ליבה במשך כל הנסיעה, וגם לפניה ואחריה.
יתרה מכך, התיישבתי ליד כסא רופא השניים נתתי לה יד ואמרתי לה שאני כאן אתה במשך כל הטיפול.
אך שום דבר לא עזר, והטיפול לא התבצע.
מה יכולתי לעשות ולא עשיתי, חשבתי ביני לבין עצמי?
התשובה הגיע מהרופא, הוא אמר לי שזאת הייתה טעות מצידי לשבת לידה, ושהייתי צריך לשבת בכניסה ליד הדלת ולהשאיר את הילדה לבד.
ואז הבנתי, אני שדרתי לילדה באופן "חיצוני" שאני מאמין בה ושזהו טיפול פשוט ולא כואב.
אך באופן "פנימי" לא כל כך האמנתי לכך, העובדה לכך היא התנהגותי…
אם הייתי באמת מאמין שהיא כל כך גיבורה ו/או שהטיפול לא כואב, הרי שלא הייתי יוצא מגדרי לפרגן לה, לדרבן אותה, וגם לא הייתי ממהר לשבת לידה.
בהתנהגותי שידרתי לה באופן "תת-מודע" שאינה יכולה להתמודד לבד, שזה לא כל כך פשוט, ושהיא צריכה להיות "גיבורה" בכדי לעבור את זה.
בדיוק את ההפך ממה שרציתי לשדר…
זה מזכיר לי סיפור על אבא עשיר שרצה שכל בניו יהיו תלמידי חכמים, אך בפועל כולם גדלו ופתחו עסקים.
כאשר שאל האבא את בניו כיצד זה יתכן?
הם ענו לו, שמאחר ובכל פעם הוא היה אומר להם "תראו כמה כסף אני משקיע בכם ובלימודים שלכם בכדי שתהיו תלמידי חכמים" הם הבינו שכסף זה דבר חשוב.
אם כן, לא מספיק לעשות ולומר, השאלה היא מה אנו משדרים?
בכדי שתהיה התאמה בין מה שאנו אומרים למה שאנו משדרים, עלינו לבדוק האם אנו באמת מאמינים בדברים שאנו מוציאים מפינו.
