הדגל שלי הוא…
מובא במדרש, כי הדגלים שהיו לבני ישראל במדבר ניתנו להם בהר סיני. וזאת לאחר שבני ישראל ראו בהר סיני כ"ב אלף רבבות מלאכים, שכולם היו "עשויין דגלים דגלים" והתאוו גם הם לדגלים, וז"ל המדרש:
"הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן (שיר השירים ב ד), בשעה שנגלה הקדוש ברוך הוא על הר סיני ירדו עמו כ"ב אלף רבבות של מלאכים, שנאמר (תהלים סח יח) רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן, והיו כולם עשוין דגלים דגלים, שנאמר (שיר השירים ה י) דָּגוּל מֵרְבָבָה, כיון שראו אותן ישראל שהן עשויין דגלים התחילו מתאוין לדגלים, אמרו: הלואי כך אנו נעשים דגלים כמותן, לכך נאמר (שם ב ד) הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן – זה סיני, וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה – אמרו אלולי הוא מגדיל עלי אהבה. וכן הוא אומר (תהלים כ ו) נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ, אמר להם הקדוש ברוך הוא: מה נתאויתם לעשות דגלים, חייכם שאני ממלא משאלותיכם. שנאמר (שם) יְמַלֵּא ה' כָּל מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ, מיד מודיע הקדוש ברוך הוא אותם לישראל ואמר למשה לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו – איש על דגלו באותות". (מדרש במדבר רבה ב, ג).
ויש להבין מה רומז לנו המדרש? מהי התאווה הגדולה לדגלים? אלו דגלים בדיוק היו למלאכים? ברור מאליו שלא מדובר בדגלים פיזיים. כמו כן, לא ברור מהי ההשוואה או הדמיון שיש בין הר סיני ל"בית היין"?
איפה הציר שלי?
לדברי הרב קוק הדגלים מסמלים ייחודיות ושליחות, זהו ייעודו של הדגל, וכפי שאנו רואים שכל מדינה עצמאית בעלת דגל משלה, וכן אנו רואים זאת בצבא למרות שמדובר בצבא אחד, לכל חיל יש את הדגל שלו אשר נועד לסמל את הייחודיות והשליחות המיוחדת שלו בתוך הצבא.
ובעוד שהמלאכים מכירים בייחודיות ובשליחות שלהם ויתרה מזו אינם יכולים לחרוג ממנה[1], אנו, בני האדם, עשויים שלא להכיר בייחודיות ובשליחות שלנו ואף לחרוג ולהתכחש לה, וזאת מאחר ואנו בני האדם, בניגוד למלאכים והחיות להבדיל, כלולים מכל הכוחות כולם ובעלי בחירה חופשית, כך שבאפשרותנו לעשות אף את ההפך הגמור ממה שנועדנו לעשות.
ובהר סיני נתאוו ישראל להכיר בייחודיות ובשליחות שלהם, להיות נאמנים אליה ולהביאה לידי מימוש בחייהם, כדברי הרב:
"והנה במלאכי השרת, שהם בעבודתם מוטבעים, ואין להם אפשרות לצאת מענין מצבם לשנות מעבודה לעבודה, והם גם-כן פרטיים דוקא במה שנתיחדו, בהם יתכן ודאי דגלים מיוחדים, כי אין החפץ תלוי בהם לבחור בענין זולת טבעם. מה שאין כן בני אדם שהם כוללים כל המדרגות …שכולם יכולים לעבוד בכל הדרכים הכל לפי הצורך. אלא שמכל מקום כל אחד מוטבע במדה פרטית גם-כן בפני עצמו על-פי שורש נשמתו, וגם-כן על-פי מזג גופו, ואע"פ שאין שורש הנשמה וגם המזג מכריח את האדם שלא לסור מדרכו, מכל מקום ודאי תשוקתו יותר גדולה בעבודה שטבעו מוכשר לה. ולזה נתאוו ישראל, שינתנו להם דרכים וכח לבחור לכל אחד עבודה כפי נטייתו דוגמת מלאכי השרת, וזהו ענין הדגלים". (מאורות הראי"ה – שבועות / נעשה ונשמע)
וכן פירש בעל ספר שם משמואל, וז"ל:
"ענין הדגלים נראה דכמו בגשמיות הדגל הוא לתועלת שידעו המתפרדים לחזור ולמצוא את המרכז ולא יסתפחו למחנה האחר, כן הוא ברוחניות שימשך לבו אחר שורש נשמתו, ובכלל זה שיעשה מה שעבורו בא לזה העולם לתקן". (שם משמואל במדבר שנה תרעג)
לדברי הרב קוק, זאת היא הסיבה שהמדרש מדמה את הר סיני לבית היין, מאחר וביין יש סגולה להסיר את החיצוניות ולחושף את הפנימיות, וז"ל:
"דימה כאן הר סיני לבית היין. כי נודע מדברי הטבעים בסגולת היין שמגברת את כח התכונה הטבעית, ע"כ "נכנס יין יצא סוד", וכאן … נתעוררו גם-כן לבקש עבודה כל אחד כפי טבעו כטבע היין להגביר כח הטבע של האדם … ע"כ "ודגלו עלי אהבה", שאהבתי גם-כן חילוק העבודה שתהיה פונה לפי טבעו של כל אחד ע"פ הילוכו בקודש" (שם).
זהו עיקר עמלנו בעולם הזה, לזהות את ייחודיותנו ושליחותנו, ולהיות נאמנים לה.
זוהי האחריות שלנו, באנו לעולם בכדי לתקן, וזאת אנו עושים רק על-ידי נאמנות לייחודיותנו ושליחותנו.
מסופר על ר' זושא מאניפולי שהיה אומר שכאשר יעלה לשמים אינו חושש שישאלו אותו מדוע לא הייתה כמשה ואהרון, אלא מכך שישאלו אותו מדוע לא הייתה ר' זושא, כלומר, מדוע לא הייתה מי שאתה אמור להיות?
סיפור זה מלמד אותנו שהאדם אינו נבחן בהשוואה לאחרים אלא בהשוואה לעצמו – בהשוואה למי שהוא אמור להיות, האם הוא ממלא אחר ייעודו.
וכן כתב הרב קוק, וז"ל:
"העולם הרוחני בונה כל אחד ואחד לעצמו בקרבו. כל תכונת ההקשבה אינה כי אם הכשרה לבנין הנצחי העצמי של היחיד, כל מרכז התורה הוא הפסוק של שמו הפרטי. זהו כל כובד הדין, כל עומק השאלה, כל איום האחריות, כל חיבוט הקבר.
ויש אשר הקשבתו היא כל כך מפולשה, עד שאובד הוא את הריכוז העצמי, יודע הוא שמות רבים, רק את שמו שכח, ולא ידע. אז כי עמלו לריק הוא, ואין לו תקנה כי אם על ידי ערלת אזן כבירה, שמונעתו מכל הקשבה, ואחרי ההירוס הגדול הזה, החרשות, שהיא איבוד כללי, חרשו נותן לו דמי כולו, הוא שב ומתחדש בצורה חדשה…" (אורות הקודש, ח" ג – עמ' קלט, השם העצמי וההתחדשות ) [2]
כאמור, לדברי הרב "הדין" בשמים הוא על הפער בין מי שאנו אמורים להיות למי שהננו בפועל, ועל כן, עיקר העמל הוא ההקשבה הפנימית להקשיב לקול הפנימי לנשמתנו.
אדם שקשוב לעולם החיצוני יותר מאשר לעולמו הפנימי, צריך לאטום את אוזניו כחרש ולהתחבר פנימה.
להסתובב זה דבר נורא
ההתכחשות שלנו לטבע נשמתנו, מבלבלת את כל עולמנו.
אנו חווים את העולם החיצוני דרך עולמנו הפנימי וכאשר עולמנו הפנימי אינו מבורר ואינו מסודר עקב הסחת הדעת מייעודנו ושליחותנו, כך אנו נחווה את העולם כולו.
"כששוכחים את מהות הנשמה העצמית, כשמסיחים דעה מלהסתכל בתוכיות החיים הפנימיים של עצמו, הכל נעשה מעורבב ומסופק" (הרב קוק, שם)
אם כן, לא יהיה לנו מרגוע אם נתכחש לעצמו, נשמתנו זועקת והיא לא תנוח ולא תשקוט עד שתבוא לידי ביטוי בחיינו. כל המדיטציות והטיפולים למיניהם לא יועילו אם נמשיך להתכחש לעצמנו, הם יהוו לכל היותר מרגוע נקודתי.
"עיקר היגיעה הרוחנית, ומניעת הנחת רוח הפנימי, בא לאדם ממה שהוא מתרחק ממה שהוא מוכשר לו מסגולות נפשו". (שמונה קבצים ב, קכג)
"תנו לי נקודת משען ואזיז את העולם ממקומו" (ארכמידס)
הכול טוב ויפה, איך כיצד נדע מה הייחודיות והשליחות שלנו?[3]
הסימנים שנתן הרב קוק, הם תשוקה, והתאמה נפשית וגופנית, ז"ל:
"כל אחד מוטבע במדה פרטית גם-כן בפני עצמו על-פי שורש נשמתו, וגם-כן על-פי מזג גופו, ואע"פ שאין שורש הנשמה וגם המזג מכריח את האדם שלא לסור מדרכו, מכל מקום ודאי תשוקתו יותר גדולה בעבודה שטבעו מוכשר לה". (מאורות הראי"ה, שם)
כלומר, הסימן הוא תשוקה לדבר ויכולת, בעל גוף חלש לא נועד לעבוד עבודת כפיים, בעל שכל עיוני רפה שמתאמץ מאוד לזכור ולחדד דברים לא נועד להיות פוסק הלכה או חוקר וכדומה. הכלל הוא שהקב"ה לא בא בטרוניה עם בריותיו (מסכת ע"ז דף ג ע"א) כלומר, איננו מכריח או מצפה מהאדם לעשות דבר שאינו יכול. להפך הקב"ה מצפה מהאדם לעשות מה שהוא מוכשר אליו מטבע נפשו וגופו.
סימן נוסף, מובא בדברי השם משמואל, לדבריו, כאשר האדם מתעסק בדבר הנכון עבורו הנו מרגיש התחדשות בכל יום ומתמלא בשמחה ובהרחבת הדעת, וז"ל:
"ובפנימיות הענין יובן עוד יותר, דהדבוק בשורש נשמתו הוא דבוק למקור חיותו ושואב חיים חדשים תמיד ממקורו וכל ימיו הוא בשמחה וחדוה ונהירו דאנפין והתרחבות הדעת …" (שם משמואל, שם)
שאנו באים לבדוק מהי הייחודיות והשליחות שלנו, חשוב שנתמקד קודם כל בתשוקה, ברצון ובהרגשה ורק לאחר מכן, נבחן האם יש לנו את הכישורים והיכולות לכך. וזאת מאחר ואנו יכולים למצוא בעצמנו הרבה כישורים ויכולות מפותחים לא מאחר וזהו טבענו אלא מכוח "ההישרדות" פיתחנו אותם, ולעומת זאת, אנו יכולים למצוא יכולות וכישורים שיש לנו בטבע אך לא פיתחנו אותם. לדוגמא, ישנם אנשים שמצחיקים בטבעם וישנם כאלו שרכשו את הכישרון בכדי להסתדר בחברה וכדומה. על כן, אנו נבקש לבדוק קודם את הרצון של האדם למה הוא משתוקק, מה עושה אותו מאושר, כמופיע במקורות לעיל. ורק לאחר מכן, את הכישורים והיכולות, ומהכול ביחד נוכל לקבל תמונה יותר ברורה על הייחודיות והייעוד שלו בחיים.
אם כן, האדם אינו צריך לייצר את עצמו, אלא לגלות את עצמו. ולאחר מכן, לטפח וללטש את ייחודיותו ושליחותו.
דברים אלו נכונים הן ללימוד התורה כפי שהרו חז"ל "אין אדם למד אלא במקום שלבו חפץ"[4] (מסכת ע"ז דף יט ע"א), הן למעשים טובים ומדות[5] הן לבחירת מקצוע והן בכל תחום.
ככל שנהיה נאמנים לעצמנו כך תתרבה השמחה בחלקנו ולב הבוסר בחלקם של חברינו.
"…והמלאכים שאינם בעלי בחירה מעצמם הם נמשכים כל אחד לכל מה ששייך לו, ואין לו ענין כלל במה ששייך לחברו, וע"כ אין ביניהם לא קנאה ולא תחרות. וכן יהיו ישראל לעתיד, כשיהיו ברום המעלה כתיב (ישעי' י"א) אפרים לא יקנא את יהודה וגו' וכאמרם ז"ל (ב"ר ס"פ ל"ד) ונתתי לכם לב בשר לב בוסר בחלקו של חברו, כי באשר יהיה כל אחד דבוק בשורש נשמתו ימשך לבו רק למה ששייך אליו הן ברוחניות הן בגשמיות. וזהו מה שכתוב וחנו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאותם, היינו שיהי' לכל אחד נייחא על מחנהו ועל דגלו" (שם משמואל, שם)
שאל את עצמך:
- מה הם היכולות והכישרונות בהם ניחנת?
- מה עושה אותך מאושר/ת?
- מה את/ה משתוקק/ת לעשות?
- במה את/ה יכול/ה להביא תועלת לסביבה?
הערות שוליים:
[1] "אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות, ולא שני מלאכים שליחות אחת" (מד"ר, בראשית סימן נ)
[2] במקום אחר כתב הרב, שמי שמנסה להתקרב לקב"ה ללא שהתחבר לעצמו ובירר את דרכו הייחודית מחטיא את המטרה. לדבריו, התשובה הראשית, היא לשוב לעצמו וכאשר יעשה כן מיד ישוב לקב"ה, כלומר, לכל אדם יש את הדרך האינדיווידואלית שלו ורק דרכה הוא מתעלה וז"ל:
"והתשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל, האלהים, אל נשמת כל הנשמות, וילך ויצעד הלאה מעלה מעלה בקדושה ובטהרה. ודבר זה נוהג בין באיש יחידי, בין בעם שלם, בין בכל האנושיות, בין בתקון כל ההויה כולה שקלקולה בא תמיד ממה שהיא שוכחת את עצמה. ואם תאמר שהיא חפצה לשוב אל ד' ואת עצמה היא אינה מכוננת לקבץ את נדחיה, הרי היא תשובה של רמיה, שתשא ע"י זה את שם ד' לשוא …" (אורות התשובה, פרק טו – י)
[3] ראו מאמר "הכשרונות והייעוד" על פרשת חיי שרה, שם דברנו גם בנושא זה והבאנו תובנות בעניין, כאן נעמיק רק בתובנות שבדברי הרב קוק במאמר בו פתחנו.
[4] ראו עוד אורות התורה פרק ט פסקה ו ; פרק י פסקה ג.
[5] ועל כן, מצינו שכל חכם היה זהיר במצוות מסוימות יותר משאר המצוות (מסכת שבת דף קיח ע"ב). וכן מצינו שכל חכם היה בורר לו מידות מסוימות והיה תולה בהם את אריכות ימיו (מסכת מגילה דף כח ע"א), ללמדנו שלכל אדם ואדם יש את המצוות והמידות השייכים לו, וכדברי האר"י בשער הגלגולים הקדמה טז.
